<h1>עשרת הדברות לבעל העיטור הלכ' לולב — ערבי נחל</h1>
<h2>דף לב:</h2>
שיעור הדס וערבה ג' ולולב ד' ר"ט אומר באמה בת ה' טפחים ואסיקנא כי אתא רבין אמר באמה בת ה' עשה אותה ששה. צא מהן ג' להדס וערבה והשאר ללולב כמה הו"ל תרי ופלגא קשיא דשמואל אדשמואל. הכא א"ש הלכה כר"ט והכא אמר שיעור הדס וערבה ג' היינו דלא דק ולחומרא לא דק ולכתחלה בעיא ג' טפחים שהן י"ב אצבעות אבל בדיעבד בב"ט ומחצה סגי שהן י' אצבעות. ושדרה של לולב י"ו אצבעות לכתחלה כדי שיצא מן ההדס טפח.
<h2>דף לג:</h2>
רביעי. ערבי נחל. ת"ר ערבי נחל הגדילות על הנחל ד"א ערבי נחל שעלין שלה משוך כנחל תניא אידך ערבי נחל אין לי אלא של נחל של הרים מנין ת"ל ערבי נחל מ"מ. אבא שאול אומר ערבי נחל ב' א' ללולב וא' למקדש ד"א ערבי נחל פרט לצפצפה הגדילה בין ההרים. ת"ר איזה ערבה קנה שלה אדום עלה שלה משוך כנחל. ופירש משוך חלק צפצפה קנה שלה לבן עלה שלה עגול ופיה דומה למגל והתניא דומה למגל כשרה. כי תניא ההיא בחלפי גילי אמר אביי ש"מ האי חלפי גילי כשר להושענא. ערבה גזולה ויבשה פסולה של אשרה ושל עיר הנדחת פסולה נפרצה עליה וצפצפה פסולה. כמושה או שנשרו מקצת עליה ושל בעל כשרה ומסתברא אפילו לא נשתייר אלא עלה א' בבד א' כשרה. ולחומרא בעינן ג' כהדס. וש"מ נפרצה בלולב והדס לא נתלשה מן השדרה דא"כ נפרצה דערבה נשרו. ונשרו הא קתני בברייתא שנשרו רוב עליו כשר ובלבד שיהיה עבותו קיימת ובערבה נמי נשרו מקצת עליה כשרה. אלא נפרצו מחובר היא אלא שנפרץ ונסדק לסדקים שתים ושלש (אצטריך דהא בעבות תליא מילתא) והאי דקתני גבי ערבה כמשה [...אימא] לא קמ"ל. והאי דלא קתני נשרו בהדס דכיון דכתיב עבות לא אצטריך דהא בעבות תליא מילתא והרב החסיד קרובינו כתב דאין להכשיר הדס כערבה ומיהו בברייתא קתני לה.
<h2>דף לד:</h2>
תניא ר' אלעזר אומר יכול יהא אתרוג עמהן באגודה אחת אמרת וכי נאמר וכפת תמרים והלא לא נאמר אלא כפת תמרים ומנין שמעכבין זה את זה ת"ל ולקחתם לקיחה תמה וגרסי' בפ' (התכלת) (מנחות כ"ז.) ד' מינין שבלולב מעכבין זא"ז ל"ש אלא שאין לו אבל יש לו אין מעכבין דקי"ל לולב א"צ אגוד דתניא לולב בין אגוד בין שאינו אגוד כשר רי"א אגוד כשר שאינו אגוד פסול כמאן אזלא הא דתניא (ל"ג.) לולב מצוה לאוגדו ואם לא אגדו כשר כמאן כרבנן ומאי מצוה מצות ז"א ואנוהו והלכתא לכתחלה מצוה לאגדו בקשר מעליא ואם לא אגדו ויש לו ד' מינין מברך על לולב לחודה ברישא והדר נטל הדס ושאר מינין לחודייהו בלא ברכה ונפיק ידי חובתו דכי היכא דכי איתנייהו מברך אלולב ופטור אכולהו משום דכולהו אשם לולב נקראו ומצוה אחת נינהו ומאן דמברך על כל מין ומין לא דייק.
<h2>דף לו:</h2>
אין אוגדין את הלולב אלא במינו דר"י רמ"א אפי' בחוט או במשיחה מ"ט (דר"מ) [דר"י] משום דסבר לולב צריך אגוד ואי מייתו מינא הוה להו ה' מינים וקי"ל כר"מ דאמר [אין] צריך אגוד ואוגדו אפי' בחוט ואפילו במשיחה תני (ל"ג:) (התיר אגדו) [הותר אגדו ביו"ט] אוגדו כאגודה של ירק ואוקימנא כר"י דאמר עניבה קשירה מעליא היא אבל לרבנן עניבה למצוה תוספתא (פ"ג) לא יאגדנו ביו"ט אבל מוציא ממנו שרביט ואוגדו.
<h2>דף לז.</h2>
אמר להו (רבא) [רבה] להנהו דגדלי הושענא דבי ריש גלותא שיירי ביה בית יד כי היכא דלא ליהוי חציצה [וכו'] ואמר (רבא) [רבה] לא לנקוט איניש הושענא בסודרא דבעי' לקיחה תמה וליכא (רבה) [רבא] אמר לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה ואמר רבה לא לדוץ איניש לולבו בהושענא דילמא נטרא טרפו והוי חציצה רבא אמר מין במינו אינו חוצץ ש"מ אי חצץ ליה במטלית או במינא אחרינא חוצץ והלכתא כרבא בכולהו.
<h2>דף לז:</h2>
ואמר (רבא) [רבה] הדס של מצוה אסור להריח בו אתרוג של מצוה מותר להריח בו מ"ט הדס דלריחא עביד כי מקצי ליה מריחא מקצי ליה. הדס במחובר אסור להריח בו. אתרוג במחובר מותר להריח בו מ"ט הדס דלריחא עביד אי שרית ליה אתי למיתלש אתרוג דלאכילה קאי לא אתי למיתלש ובנוסחא דר"ח גירסא אחרינא הדס במחובר מותר דלא אתי למיתלש במחובר נמי מוכח לה ואיכא דקשיא להו ההיא דגרסי' בעירובין (מ'.) דההיא בי גננא דגזו א"י אסא ביו"ט ושרי להו רבא לאורתא לאלתר (והא בעי') [ואסיקנא דבעי'] בכדי שיעשה ואי במחובר מותר להריח כ"ש כשנתלשו ואמאי בעי' בכ"ש ואיכא למימר התם לאו לריחא קבעי אלא (לגוונא) [לגיננא] קבעי ובעי' בכ"ש. ואמר (רבא) (רבה) לולב בימין ואתרוג בשמאל מ"ט האי תלתא מצוה והאי חד מצוה א"ל ר"ז לר' זריקא מ"ט לא מברכין אלא אלולב הואיל ובמינו גבוה מכולן.
והיכן היו מנענעים בהודו לה' תחלה וסוף ובאנא ד' הושיעה נא (כדרבי) [דברי] ב"ה ב"ש אומרים אף באנא ד' הצליחה נא א"ר (יעקב) [עקיבא] צופה הייתי בר"ג ור' יהושע כל העם מטרפין לולביהן והן לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא נענוע מאן דכר שמיה התם קאי לולב שיש בו ג"ט כדי לנענע בו כשר וקאמר היכן היו מנענעין בהודו לד' וכו' וכן הלכתא ומדלא אדכיר נענוע דברכה ש"מ עיקר נענוע בהלל היא אלא מי שאין לו לולב בשעת הלל מנענע בברכה כדתנן (ברכות ל'.) מי שהשכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע והתם שלא בשעת תפלה ורב שר שלום דאייתי ראיה מר"א בר יעקב (ל"ח.) דממטי ליה ומייתי ליה ואמר גירא בעינא דשיטנא אלא בשעת הברכה מנענען דאי בהלל לא היה מפסיק ואי' למימר דלא הוה הפסקה אלא בשיחת חולין דעלמא. אבל הכא לעצור רוחות רעים וטללים רעים קעביד דהא בברכת מילה קודם טעימה מתפלל על התינוק ואומר קיים את הילד הזה לאביו ולאמו ואינו הפסקה וה"נ ל"ש. תנן התם שתי הלחם ושתי כבשים מעצרת כיצד הוא עושה מניח שתי הלחם על שתי כבשי עצרת ומניח ידו תחתיהן ומניף מוליך ומביא מעלה ומוריד. אר"ח אר"י מוליך ומביא למי שד' רוחות העולם שלו מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו אמר רבא וכן לולב וכן מנהג אבותינו שמוליך ומביא מעלה ומוריד מוליך ומביא למי שד' רוחות העולם שלו והמושל בשתים הוא מושל בד' והמוליך לצפון ולדרום ולמזרח ולמערב דעת חיצוני הוא ומה שאמרו (ברכות י"ג:) באחד שתמליכהו למעלה ולמטה ובד' רוחות העולם אינו אלא במחשבת הלב או בעין וכן מוליך ומביא למי שד' רוחות העולם שלו במחשבה היא שמושל מקצה הארץ ועד קצהו ומסתב' הולכה והבאה היא הנענוע. דהא אמרינן וכן בלולב וא"צ נענוע שדרה ועלין. ובשאלה לרבי' האי (מצאתי) [מצאנו] לכמה גאונים כי הנענוע אינו מוליך ומביא, ומשמע מדקאמר (כ"ט:) לולב שיש בו ג"ט כדי לנענע בו כשר. נענוע אחר צריך דאי הולכה והבאה לבד אפילו פחות משיעור הזה יתראה הנענוע. והשיב מן [התלמוד] אין הכרע בדבר זה דהא בתנופה מוליך ומביא מעלה ומוריד. אמר רבא וכן בלולב. ואין [לך] תנופה אלא בנענוע וזה שאמרו וראו ההוצין מתנענעין לא כן אלא כך ראינו לזקנים ולגדולים שהוליך ראשו לפניו וזנבו לאחוריו (והר"ר) [ופי' הרב] אבן גיאות נותן ראשו לפניו וזנבו לאחוריו כתופס את המקל ומוליך ומביא כלפי מזרח ומחזירו לאחוריו כלפי מערב ג"פ ור"ח [אמר] צריך לנענע בהולכה ג"פ זולתי מוליך ומביא. והביא ראיה משם רבינו האי מדגרסי' בגמרא דבני מערבא (פ"ג ה"ט). צריך לנענע ג"פ על כל דבר ודבר ר' זעירא בעי הכין חד והכין חד א"ד הכין והכין חד כלומר הולכה והבאה אחת א"ד הולכה אחת והבאה אחת ולא אפשיט ועבדי' לחומרא ג' נענוע הולכה והבאה בכל אחת ואחת ומסתב' דבר ודבר דקא' אינו נופל (אלא) על הולכה והבאה ופי' צריך לנענע ג"פ על כל הדבר הצריך נענוע כגון הודו ואנא דזהו מוליך ומביא מעלה ומוריד, ומוריד לא קחשיב דהא אי אפשר להעלאה בלא ירידה והן ג' יש שמוליך ומעלה ומוריד ויש שמוליך ומביא ומעלה, ובעי ר"ז הולכה אחת והבאה אחת והן ב' ובג' סגי א"ד הולכה והבאה אחת צריך להוליך ולהביא ב"פ ואח"כ מעלה ומוריד ולא אפשיט ומסתב' כיון דנענוע דרבנן לקולא אמרינן לחומרא לא אמרי' והמנהג עיקר. ומה שאמר גאון ראשו לפניו וזנבו לאחריו אינו מנהג. דהא אין יוצאין בו אלא דרך גידולתן. ועיקר אין בו נענוע אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד. ושמעתי בשעת הנטילה פניו כלפי (אתרוג) [לולב] פנים כנגד פנים. וז"ש ולולב שיהי' בו ג"ט וכדי לנענע בו (ו)לא קאמר שצריך לנענע אלא שצריך שיצא מן הדס כדי לנענע בו. ופחות מטפח אין בו כדי הולכה והבאה שצריך כדי תפיסת יד והן ג' נענועים בכ"מ שצריך נענוע ואם נטלו שלא בשעת ההלל מנענע בנטילה בברכה וכן עמא דבר.
ועל הברכה. אמרו רבוותא קמאי כגון רב שר שלום ור' עמרם ור' סעדיה ור' נסים. דחיישינן לדרב אמי כיון דאגביה נפיק ביה וכי מייתי לולב לבי כנישתא וכל היכי (דבאו) [דמביאו] שלא בשעת מצוה אי אית ליה לינוקא מייתי ליה אי לא מהפך ביה אי לא נקיט ליה שלא כדרך גדילתו. ורבינו האי נשאל ע"ז ונראה מדבריו כי עיקר הברכה בשעת הגבהה וצריך לברך על כל פעם ואם בירך פ"א אין ממחין בידו. בשאר ימים אינו מברך אלא פ"א בשעת הלל (ויותר) [דאז] מתכוין לשם מצוה וקודם לכן לחיבוב מצוה והא דאמרינן מדאגביה נפיק ביה במתכוין לצאת אבל גמר בלבו לנטלו לא יצא, דאלת"ה המטלטל ממקום למקום ה"נ דנפיק ביה. וקיבלו לנענע בשעת ברכה ומתני' דשיירי', כי היכא דלא אדכר בשופר תקיעה דמיושב. אלא תקיעה דתפלה. ונטילת לולב עיקר הנטילה ומברכין עליו, והנענועין דרבנן הוא דומיא דביעור חמץ מן התורה והבדיקה דרבנן. ומברכין על הביעור ולא על הבדיקה. וכן קבלו דור אחר דור ואבות העולם ופוסקים כך הורו לברך ולנענע. ומסתברא כיון שמצות לולב כל היום ואע"ג דאגביה מברך על נטילת לולב ועובר לעשייתן דאמרי' למעוטי אחר עשייתן וכל שעה שעוסק מברך. כי היכי דמברך לישב בסוכה בשעת קידוש. דהא פרכינן (פסחים ז':) מהא דתניא למ"ד על (להבא) [מעיקרא] משמע נוטלו לצאת בו מברך ע"נ לולב. ומשני שאני התם מדאגביה נפיק בי' ואפ"ה מברך בתר דאגביה ואמאי והא עובר לעשייתן בעי אלא לאו ש"מ אפי' מאגביה עובר לעשייתן קרי' ביה. והרב יעקב ז"ל אמר עיקר ברכה לאחר נטילה הוא. דאי קודם נטילה היא דילמא פשע ויברך לבטלה. ואי נטל ליה בשמאל נפיק מיניה חורבא. (וס') [וסבר] מצוה הכי איתא דלאו כ"ע גמירי ואין לשנות. וכן מנהג בקידושין ומילה.
<h2>דף לח.</h2>
מי שבא בדרך ואין בידו לולב כשיכנס לביתו נוטל על שולחנו. ואם לא נטל שחרית נוטל לערב שכל היום כשר ללולב מדקאמר מי שבא בדרך ש"מ ביו"ט שני עסקינן דרבנן ואפ"ה מפסיק שולחנו ואוקים דליכא (שעות) [שהות] ביום. הא איכא (שעות) [שהות] ביום ושכח אינו מפסיק. דהא תנן [שבת ט':] אם התחילו אין מפסיקין. ומסתברא ה"ה ליו"ט ראשון (עי' בפתח הדביר שהגי' כאן וצ"ע) ואם לא אפסיק נטלו בין הערבים. וכן מנהג שאין אוכלין עד שמברכין על הלולב ותניא נמי (ברכות ל'.) השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע.
<h2>דף מא.</h2>
בראשונה היה לולב ניטל במקדש ז' ובמדינה יום א' משחרב ביהמ"ק התקין ריב"ז שיהא לולב ניטל במדינה ז' זכר למקדש ומנ"ל דעבדינן זכר למקדש אר"י דאמר קרא כי אעלה ארוכה לך וכו' ציון היא דורש אין לה מכלל דבעי דרישה. יו"ט של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין לולביהן וכל א' וא' מכיר את שלו וכו'.
<h2>דף מא:</h2>
ת"ר ולקחתם שתהא לקיחתם ביד כל א' וא' לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול מכאן אמרו אין אדם יוצא י"ח ביו"ט של חג בלולבו של חבירו אא"כ נתנו לו במתנה. ומעשה בר"ג ור"י וראב"ע ור"ע שהיו באין בספינה ולא היה להם לולב אלא לר"ג בלבד שלקחו באלף זהובים ויצא בו ונתנו לר"י ויצא בו ונתנו לראב"ע ויצא בו ונתנו לר"ע ויצא בו והחזירו לר"ג ל"ל למימר והחזירו מלתא אגב אורחא קמ"ל דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה דאמר רבא אתרוג זה נתון לך במתנה (ש"מ) [ע"מ] שתחזירהו לי נטלו ויצא בו החזירו לו יצא לא החזירו לו לא יצא. ירושלמי (סוכה פ"ג ה"י) ר"נ בר יעקב יהיב אתרוגא לברי' א"ל לכשתזכה בו ובמצותו החזירהו לי. ואחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית נטלו א' מהן ויצא בו אם יכול לאוכלו יצא ואם לאו לא יצא כלומר אם יש שם אחר כיוצא בו אבל פרש או רמון לא ש"מ (ב"ב קל"ז:) אתרוג שקנו שותפין לא מהני עד שיתן אותו כל [אחד] וא' במתנה ע"מ להחזיר ואמר הר"ר יעקב וכן סברתינו ואפי' בע"מ צריך תנאי כפול וצריך ליתנו לו בתנאי כפול והר' שמואל אחיו חלק עליו בב"ב (קל"ז:) מיהא מתנה דירוש' עיקר. ומסתב' (כגון) [כיון] שמקבל מתנה יודע שהנותן אינו נותן במתנה גמורה שהרי צריך לו עדיין לצאת בו ואין לו לולב אחר לצאת א"צ לפרש לו ע"מ להחזיר אלא נותן לו סתם והמקבל מחזיר סתם וא"צ תנאי דהא ר"ג נתן במתנה לר' יהושע (סוכה מ"א:) ולא א"ל במתנה ע"מ להחזיר אלא כולן שלקחו לצאת בו ונתנו (לא) מסתב' ע"מ להחזיר נתנו לו. והא דירושלמי דא"ל לברי' לכשתזכה בו ובמצותו החזירהו לו משום דינוקא הוה ואמרי' לא ליקני אינש לולבו לברי' ביו"ט מקני קני קנויה לא מקני ואשתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו אבל גדול ל"צ. ומקרוב התחילו לדקדק בדבר. ובתוספתא (סופ"ב דסוכה) גרסי' נטלו ויצא בו ונתנו במתנה גמורה לחבירו וחבירו לחבירו עד שיצאו כולן והחזירו לו. ואם נגזל ממנו ולא החזירו מסתב' אע"ג דבעלמא חזרת דמים חזרה היא כדאמרי' (גיטין ע"ד.) גבי איצטלית מה לי הן מה לי דמיהן אבל אתרוג כי אמר החזירו לי אתרוג דוקא קאמר להוציא ידי חובתו ואם לא החזירו לו לא יצא כדאמרינן באחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית אם יכול לאכלו יצא ואם לאו לא יצא דחזרת דמים לאו חזרה הוא ואי' מ"ד חזרה היא ול"ד לאחין דהתם הוא אתרוג בעי' אבל הכא חזרת דמים חייב.
<h2>דף מב.</h2>
ועל הברכה. אמרו רבוותא קמאי כגון רב שר שלום ור' עמרם ור' סעדיה ור' נסים. דחיישינן לדרב אמי כיון דאגביה נפיק ביה וכי מייתי לולב לבי כנישתא וכל היכי (דבאו) [דמביאו] שלא בשעת מצוה אי אית ליה לינוקא מייתי ליה אי לא מהפך ביה אי לא נקיט ליה שלא כדרך גדילתו. ורבינו האי נשאל ע"ז ונראה מדבריו כי עיקר הברכה בשעת הגבהה וצריך לברך על כל פעם ואם בירך פ"א אין ממחין בידו. בשאר ימים אינו מברך אלא פ"א בשעת הלל (ויותר) [דאז] מתכוין לשם מצוה וקודם לכן לחיבוב מצוה והא דאמרינן מדאגביה נפיק ביה במתכוין לצאת אבל גמר בלבו לנטלו לא יצא, דאלת"ה המטלטל ממקום למקום ה"נ דנפיק ביה. וקיבלו לנענע בשעת ברכה ומתני' דשיירי', כי היכא דלא אדכר בשופר תקיעה דמיושב. אלא תקיעה דתפלה. ונטילת לולב עיקר הנטילה ומברכין עליו, והנענועין דרבנן הוא דומיא דביעור חמץ מן התורה והבדיקה דרבנן. ומברכין על הביעור ולא על הבדיקה. וכן קבלו דור אחר דור ואבות העולם ופוסקים כך הורו לברך ולנענע. ומסתברא כיון שמצות לולב כל היום ואע"ג דאגביה מברך על נטילת לולב ועובר לעשייתן דאמרי' למעוטי אחר עשייתן וכל שעה שעוסק מברך. כי היכי דמברך לישב בסוכה בשעת קידוש. דהא פרכינן (פסחים ז':) מהא דתניא למ"ד על (להבא) [מעיקרא] משמע נוטלו לצאת בו מברך ע"נ לולב. ומשני שאני התם מדאגביה נפיק בי' ואפ"ה מברך בתר דאגביה ואמאי והא עובר לעשייתן בעי אלא לאו ש"מ אפי' מאגביה עובר לעשייתן קרי' ביה. והרב יעקב ז"ל אמר עיקר ברכה לאחר נטילה הוא. דאי קודם נטילה היא דילמא פשע ויברך לבטלה. ואי נטל ליה בשמאל נפיק מיניה חורבא. (וס') [וסבר] מצוה הכי איתא דלאו כ"ע גמירי ואין לשנות. וכן מנהג בקידושין ומילה.
קטן היודע לנענע חייב בלולב (ורישא) [ירושלמי (סוכה פ"ג, ה"ט)] לא אמרו בקטן אלא כדי לחנכו במצות. ומסתב' שיוצא בלולב של חבירו.
<h2>דף מב:</h2>
לולב וערבה ששה ושבעה. כיצד יו"ט הראשון שחל להיות בשבת לולב ז' ושאר הימים ו' מ"ט גזרה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד"א בר"ה. וה"ט דשופר וה"ט דמגילה. א"ה ראשון נמי לגזור ראשון דאיתא מה"ת בגבולין לא גזרו ביה רבנן. (חסר שם האומר) אמר שאם אין אנו נוטלין ביום א' ונוטלין בשאר הימים. יאמרו בשאר הימים שהם מדברי סופרים חמירו מיום ראשון שהוא מה"ת משא"כ בשופר אעפ"י שהוא מה"ת גזרו ביה רבנן כדתנן במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. אי (במדינה א"נ) [הכי האידנא נמי] נדחייה, לא ידעי' בקביעא דירחא. וי"מ במדינה לא היו תוקעין מפני שלא היו יודעין קידוש החודש. וראשון דאיתא מה"ת בגבולין מנ"ל דכתיב ולקחתם לכם שתהא לקיחה ביד כ"א וא'. ביום אפי' בשבת. ביום אפי' בגבולין. הראשון מלמד שאינו דוחה אלא יום ראשון בלבד. אמר מר אפי' בשבת לא נצרכא אלא למכשירי לולב. ואליבא דר"א דתניא לולב וכל מכשיריו דוחה את השבת כר"א וליתא לדר"א ורבנן ההוא ביום מה עבדו ליה ההוא מבעיא ליה ביום ולא בלילה.
